שאני התם דאמר מי יימר דמחייבי לי רבנן. קשיא לי והא טעמא דאביי ורבא משום דכי מטא זימניה לא ליתי ליטרדן הוא והכא נמי כי סמך לו כותל אחר הא גלי דעתיה דבעי ליתן תקרה ואז ודאי מידע ידע דמחייב ליתן אם כן אפילו מהשתא פרע דמימר אמר אי סמיכנא לא ליתי ליטרדן ויש לומר דהתם זמן פרעון על כרחו אתי ולכך אמר לא ליתי ליטרדן אבל הכא בידו היא אי בעי לא יהיב תקרה עד דהוו ליה זוזי והא שייך טעמא דמי יימר דמחייבי לי בי דינא אף על גב דמתרץ ליה השתא אליבא דמאן דסבירא ליה כאביי ורבא אפילו הכי טעמא תריצא הוא ואפילו למאן דאית ליה דריש לקיש דהא לקמן אמרינן ליה אפילו למען דסבירא ליה כריש לקיש. הרשב״א ז״ל.

מי אמרינן במקום חזקה מה לי לשקר. כתוב בתוספות ושמא סוגיא דהכא לא סברה כרמי בר חמא עד כאן. אי נמי האי דנקט שטרא הוי מוחזק וכל העומד לגבות כגבוי דמי ולהכי לא אמרינן מגו להוציא. אי נמי גבי מפקיד עדיף טעמא דשטרך בידי מאי בעי טפי מבעלמא דלא שייך למימר אפשיטי דספרא זייר ליה כמו בהלואה משום דעל הלוה ליתן שכר. גליון בתוספות.

עוד כתוב שם וקצת נראה דלא קשה מידי דהא פשיטא דחזקה עדיפא ממגו דמגו להוציא לא אמרינן ועל ידי חזקה זו אנו מוציאים והכא מיבעיא לן אי מהני מגו שלא להוציא על ידי חזקה ולפי זה לא יקשה אמאי לא פשיט מההיא דיבמות. ועוד נראה דהכא מיירי שיש עדים שהלוהו מדקאמר תבעו אחר זמנו ולא קאמר תבעו בתוך זמנו אי נאמן במגו דלא היו דברים מעולם ולכך כל זמן שהוא בתוך זמן עדיף מסברא דשטרך בידי מאי בעי אבל כשעבר הזמן תו אינו בחזקת חיוב ולכך מיבעיא ליה ולא דמי להא דרמי בר חמא דכל זמן ששטר ביד זה שכנגדו בחזקת חיוב ולא אמרינן מגו והכא נמי בתוך הזמן בחזקת שהלוהו ואפילו היה לו מגו לא מהימן. עד כאן מגליון תוספות.

אילימא שתבעו לאחר זמנו ואמר פרעתיך בזמני. הואיל ואין הדבר רגיל שיכחישו שנים זה את זה על השעה עצמה ולטעון פרעתיך עכשיו להכי נקט כי האי לישנא שתבעו לאחר זמנו הרבה ואמר ליה פרעתיך זה ימים בזמני כלומר מיד שהגיע זמן חיובי לפרוע אחר שנגמר הכותל עד ארבע אמות. אלא לאו שתבעו לאחר זמנו ואמר ליה פרעתיך בתוך זמני ואם תאמר לוקמה כגון שתבעו בתוך זמנו קודם שסמך לו כותל אחר ואמר ליה פרעתיך. ויש לומר מדקתני ברישא סמך לו כותל אחר ותנא בתריה בחזקת שלא נתן אלמא כגון שתבעו אחר שסמך מיירי דאם היתה משנתנו עוסקת כשתבעו קודם שסמך הוה ליה למיתני מארבע אמות ולמעלה אין מחייבין אותו בחזקת שלא נתן. כן נראה לי. עליות ה״ר יונה ז״ל ותוספי הרא״ש ז״ל.

למחר אמר לו תנהו לי וכו׳. פירוש כגון שתבעו לאחר זמנו בפני עדים והודה לו ואמר אתם עדי. מאי לאו נתתיו לך דאמר ליה פרעתיך בזמני וכו׳ מדקאמר אין לך בידי ולא אמר לא היו דברים מעולם משמע אין לך בידי עכשיו אבל היה לך בתחלה ואם כן היינו רישא אלא ודאי אין לך בידי כבר מזמן ארוך שכבר פרעתיך בתוך זמני אלמא לא אמרינן מגו. ושני ליה נתתיו לך אפילו בתוך זמני פטור ואין לך בידי דקתני חייב דאמר לו לא היו דברים מעולם פירוש כגון שפירש ואמר אין לך בידי מעולם לשון הראב״ד ז״ל.

וזה לשון ה״ר יהוסף הלוי ן׳ מיגש ז״ל תא שמע האומר לחברו מנה לי בידך ואמר הן. פירוש קבע לו זמן למחר לאחר שנשלם הזמן אמר לו תנהו לי אמר לו נתתיו לך פטור אין לך בידי חייב מאי לאו נתתיו לך דאמר לו פרעתיך בזמני שהוא עת תשלום הזמן. אין לך בידי דאמר ליה פרעתיך בתוך זמני שהוא קודם תשלום הזמן. ודחינא לא נתתיו לך הוי דאמר לו פרעתיך בתוך זמני אין לך בידי דאמר לו לא לויתי ממך לעולם דכיון דאיכא סהדי דמסהדי דתבעו בבי דינא מעיקרא ואמר לו הן מחייב ולא איכפת לן בהאי כפירה דכפר השתא דהא אודי ליה מעיקרא והא דאמרינן מאי טעמא דאמר מר כל האומר לא לויתי וכו׳ כלומר ואפילו אודי בתר הכי בעיקר ההלואה וקטעין דפרעיה לא מהימן ויש לפרש דלהאי תירוצא דאמרינן לא נתתיו לך דאמר ליה פרעתיך בתוך זמני אין לך בידי דאמר ליה לא היו דברים מעולם הא אין לך בידי דקאמר ליה לאו השתא הוא דקאמר ליה אלא מעיקרא הוא דקאמר ליה והכי קאמר בברייתא האומר לחברו מנה לי בידך ואמר ליה הן למחר אמר ליה תנהו לי נתתיו לך פטור אין לך בידי כלום חייב ואם לא אמר הן מעיקרא אלא לא היו דברים מעולם ובאו עדים שיש לו ואחר כך אמר לו נתתיו לך חייב דכל האומר לא לויתי וכו׳. עד כאן לשונו.

מאי לאו נתתיו לך דאמר ליה פרעתיך בזמני אין לך בידי דאמר ליה בתוך זמני פרעתיך. והוא הדין דהוה מצי למימר אין לך בידי דאמר ליה ביום דמשלם זמניה פרעתיך בתוך זמני דליכא מגו וכמו שכתבנו אלא משום דמשמע ליה דאין הפרש רישא וסיפא דמתניתא על זמן התביעה שהתביעה נעשית בזמן אחד אלא שההפרש בא מצד טענת הלוה. רבינו יונה ז״ל בעליות והרשב״א ז״ל.

דאמר מר כל האומר לא לויתי וכו׳. תימה אמאי לא מתרצינן דבוריה כמו בפרק אמרו לו גבי לא נטמאתי דהכי קאמר לא עמדתי בטומאה אלא טבלתי. ואמר ריב״א דהכא לא קאמר לא לויתי לא היו דברים מעולם ולא שייך לתרוצי דבוריה אבל בפרק החובל קשה אבל אמרו יתומים אמר לנו אבינו לא לויתי כל האומר לא לויתי וכו׳ אמאי מתרצינן דיבוריה התם ויש לומר דהאב היה יכול לטעון כן אבל ליתומים לא טענינן מילתא דלא שכיחא. עד כאן. מגליון תוספות.

(ו-ז) דאמר מר כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי וכבר הודה בפני עדים שלוה. קשיא לי למה ליה כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי נימא מפני שהוחזק כפרן שהרי הודה בעדים שהיה לו מנה בידו ועכשיו אמר ליה אין לו דהא אמר רבי יוחנן מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי והעדים מעידים שיש לו חזר ואמר פרעתי אינו נאמן שהוחזק כפרן לאותו ממון. ואיכא למימר אינו דומה מי שיאמר תחלה יש לך בידי ואחר כך יאמר אין לך בידי כי אלו העדים אינן מכחישים אותו אלא מהודאת פיו ויכול הוא שיאמר לא הייתי זכור בתחלה מפני שהיה לו עמי עסקים רבים ועתה חשבתי ולא היה לו בידי מעסק זה כלום. עוד יש מי שאומר שאין אנו אומרים הוחזק כפרן לאותו ממון אלא במי שכופר בבית דין ועדים מכחישים אותו אבל מי שאינו כופר בבית דין אף על פי שמכחישים אותו במה שאמר חוץ לבית דין לא הוחזק כפרן דעביד איניש דלא אמר כל טענתיה חוץ לבית דין ויש לו פנים. הראב״ד ז״ל.

וכן תירץ הרשב״א ז״ל וזה לשונו יש לומר דאצטריך היכא דטעין שלא בבית דין לא היו דברים מעולם וכו׳. משום דעביד איניש דלא מגלי טענתיה אלא בבי דינא קא משמע לן הודאה מתוך כפייה הודאה אלימתא היא וכאומר בטענת ודאי לא פרעתי דמי. עד כאן לשונו.

עלה בידינו. שאין אדם עשוי לפרוע תוך זמן ואפילו מן היתומים מוציאים ובלא שבועה חזקה לא פרע האב בתוך הזמן ויפה כח מלוה על פה תוך הזמן מן השטר לאחר זמן ואף על פי שטען הלוה אצל היתומים השבע לי שלא פרעתיך כיון דתוך זמן הוא גובה שלא בשבועה ודוקא בגדולים אבל ביתומים קטנים אין גובין מהם תוך זמן ואפילו בשבועה דלהתפסת צררי תוך זמן חיישינן ומתוך שהיתומים קטנים אין יודעים לחקור דבר. ואם אמר ליה ביומא דמשלם זמניה פרעתיך נאמן דעבד אינש דפרע ביומא דמשלם זמניה. ואם לא קבע לו זמן אלא סתם הלוה לו ואמר ליה בתוך שלשים יום פרעתיך נאמן אף על פי שאמרו סתם הלואה שלשים יום כיון שלא פירש לו המלוה זמן לא נתיאש מן הפרעון בתוך שלשים יום והלוה בוש ממנו שמא צריך הוא למעות. ואם קבע לו זמן בינו לבין עצמו ואמר ליה בתוך זמנו אמת הוא שקבעת לי זמן ופרעתיך בתוך הזמן נאמן מתוך שיכול לומר לו לא קבעת לי זמן. וכן אם קבע לו זמן בעדים ותבע לאחר זמנו ואמר לו פרעתיך בתוך זמני נאמן מתוך שיכול לומר פרעתיך בזמנו דבעיא היא בגמרא ולא איפשטא לפיכך המוציא מחבירו עליו הראיה. ואם יש עדים שלא תבעו משהגיע זמנו ותבעו לאחר זמנו ואמר ליה פרעתיך בתוך זמני אינו נאמן.

ולענין משנתנו עלה בידנו. כותל חצר שנפל מחייבים אותו על ארבע אמות. ואם בנאו ראובן ולא סייע שמעון השותף עמו הרי הוא בחזקת שנתן עד שיביא ראיה שלא נתן בין שטוען לאחר בנין כל הארבע אמות שפרע בין שטוען קודם שנגמר הבנין דכל שפא ושפא זמניה הוא. אבל אם קודם שנגמרה השפא טען שפרע אותה השפא כולה או מקצתה הבנוי אינו נאמן הואיל והחל ראובן לבנותה משלו הרי הוא כמו שהאריך לו זמן חיוב אותה השפא עד אם כלה לבנותה ואין אדם פורע בתוך זמנו. וזו ששנינו עד שיביא ראיה שלא נתן היכי דמי שיביא ראיה שלא נתן כגון שבאו עדים ואמרו עמנו היה שמעון במקום פלוני מיום שהחל ראובן בנין כותל זה ויודעים אנו שלא נתן אי נמי כגון שעמד שמעון בדין וחייבוהו לבנות עד ארבע אמות וסרב על צווי בית דין הרי הוא בחזקת שלא נתן כדין גזלן אבל אם סרב בעדים ולא עמד בדין יכול לומר נמלכתי ופרעתי. כענין זה כתוב בהלכות הריא״ף ז״ל בענין עמד בדין אבל ממה שאמרו בפרק גט פשוט איכא בינייהו כשחייב מודה אי נמי דשמתיה ומית בשמתא נראים הדברים שאין בדבר ראיה שלא נתן עד שסירב על ציווי בית דין ושמתוהו ולא התירוהו עדיין מארבע אמות ולמעלה אין מחייבים אותו אף על פי שבנאוהו מתחלה מארבע אמות ולמעלה עכשיו שנפל אין מחייבים אותו לסמוך לו כותל אחר וכו׳.

ולענין התובע את חבירו מנה חוץ לבית דין ואמר לא היו דברים מעולם ואתו סהדי שלוה ממנו מנה אי נמי דאודי קמייהו שחייב לו מנה חייב ואינו נאמן לומר פרעתי ולומר מה שאמרתי מתחלה לא היו דברים מעולם לפי שלא רציתי לגלות דעתי אלא בבית דין ומתוך שפרעתי לא חששתי להודות לך על עיקר ההלואה אינו נאמן דהאומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי והרי אדם מחייב עצמו בהודאתו חוץ לבית דין הן בהודאת חיוב גמור הן בהודאת חיוב הבא מכלל פיטור כגון זה שהוא בא לפטור עצמו ולטעון לא היו דברים מעולם ומכלל טענה זו כבר הודה שלא פרע וכשיבואו עדים שיעידו שלוה אינו נאמן לטעון בבית דין פרעתי. עד כאן מעליות ה״ר יונה ז״ל.

עיין בפרק חזקת בשמעתא דעביד איניש דלא מגלי טענתיה אלא בבי דינא.

[ביאור לקטע זו כלול בביאור קטע 6]

ומודה רב הונא בקרנא ולופתא. פירוש מודה רב הונא שאם חבר לזה הכותל שבנה כותל מחיצת קרן כגון זה*) שאינו חייב מאותה התוספת שהוסיף חבירו על כותל המחיצה אלא מה שכנגד אותו הכותל שסמך בלבד לפי שכיון שעשה קרן זה וחבר אותה אל הכותל נתברר שאין בלבו להאריך בכותל יותר מזה ושאותה תוספת שנשאר מכותל המחיצה אין לו צורך בה. ופירוש לופתא מלשון ליפוף שהוא חבור. ומודה רב נחמן באפריזא ובאקבועי כשורי. כלומר ומודה רב נחמן שאם עשה באותה מחיצה שלא בנה עדיין אלא כנגד חציה אפריזא שקורין בלשון ערבי קמחק שעליו מניחים הקורות כי אף על פי שעושה כדי שיהיו מהודקים בכותל או שחקק בכותל או בהמחיצה מקום קביעת ראשי הקורות ואף על פי שלא עשה שם אפריזא שחייב ליתן לחבירו מה שהגיע אליו מאותה תוספת שהוסיף על הכותל שלו ואף על פי שלא בנה עדיין אלא כנגד חציו בלבד לפי שאותה אפריזא ואקבועי כשורי שעשה בשאר הכותל מוכיח שיש בלבו לבנות כנגדו ולהשתמש בו. וראינו מי שפירש בהא דרב הונא ורב נחמן פירוש אחר ולא עלה אצלנו כלל לפי שיש עליו כמה קושיות. ופירוש שפירש ה״ר יהוסף ן׳ מיגש ז״ל הוא הנכון.

וזה לשון הראב״ד ז״ל ומודה רב הונא בלופתא וקרן זוית פירוש לופתא שטח סוף בנינו בטיט. וקרן זוית שעשה לו אבן פנה דומה שאין בדעתו לא להאריך ולא להגביה. ומודה רב נחמן באפריזא ובאקבועי דכשורי. פירוש אפריזי כמו אפריצא שהניח בסוף בנינו אבנים פרוצות אחת נכנסת ואחת יוצאת כדי שיקשר התוספת עם הבנין וכן עשה בכותל המחיצה מקום קביעת קורות על פני ארכו כבר גלה דעתו שהוא רוצה לסמוך בכולו ולא נחלקו אלא כשהניח סוף בניינו שוה לא טחו בטיט ולא הניח פרצות ולא עשה במחיצה מקום קביעת קורות וקיימא לן כרב נחמן. עד כאן לשונו.

וזה לשון הרשב״א ז״ל ומודה רב הונא בלופתא וקרן זוית ומודה רב נחמן באפריזא ובאקבועי כשורי. הפירוש הנכון דרב הונא מיירי באורך הכותל והכי פירושו מודה רב הונא בלופתא שאם היה לו לזה הבא לסמוך כותל ישן מתחלה בחצר מצד הכותל הזה ובא זה עכשיו ומלפף לו כלום שמחבר לו עוד קצת כותל ומתחיל ממנו ומאריך ובונה קצת עד כנגד כותל זה אין מגלגלין עליו אלא למאי דסמך שזה אינו מוכיח שהוא רוצה להאריך ולבנות עוד עד כנגד כל אורך הכותל אלא חבור קצת הוא שמחבר ומאריך כותלו הראשון. וכן נמי בקרן זוית שאם בנה קרן זוית כזה*) וכאן ודאי יש הוכחה שאין בדעתו עוד להאריך ולסמוך עוד. ומודה רב נחמן שאם העלה הכותל קצת ונתן קורה על הראש אותו קצת שבנה האחד כעין אותו שנותנים קורה להיות ראשי קורות התקרה נסמכין עליה הרי ודאי מגלה דעתו שעוד הוא רוצה להגביה. אי נמי באקבועי כשורי כשעושה מקומות בכותל לנעוץ בו קורות תקרה שנראה ודאי כרוצה להגביה עוד. עד כאן לשונו.

וזה לשון ה״ר יונה ז״ל בעליותיו בלופתא וקרנתא. פירשו רבותי אם חבר לראשו טוח סיד לשפוע ראש הכותל כדי שלא יתעכבו שם מי גשמים וקרנתא כגון שלא סמך אלא לחצי אורך הכותל ועשה בסוף בנין הכותל קרן זוית שגלה דעתו בכך שאין סופו להאריך יותר. וצריך אתה לומר לפי זה הפירוש דמילתא דרב הונא כשבא לבית דין עד שלא עשה לופתא וקרנתא לחייבו מן הסתם על הכל ואם טען שאין דעתו להגביה או שטען שיש בדעתו לעשות לופתא אינו נאמן ואם עשה אחר כך לופתא וקרנתא מהניא. ורבינו חננאל ז״ל כתב ומודה רב הונא בלופתא כגון שלא בנה הכותל כנגד כותל המחיצה אלא היה כותל בנוי מקודם ועכשיו חבר עליו והאריכו כנגד כותל המחיצה שעשה לו קרן זוית או שהיה קטן והרחיבו בקרנות דבהני כולהו אינו חייב אלא כשיעור מה שסמך. ומסתברא בהאי פירושא לפי שמתחלת הבנין אין מחייבין אותו בענין זה אלא למה שסמך ואלו לפירושא קמא כיון שנתחייב כשהתחיל לבנות לתת חלקו בכל המחיצה כי עביד לופתא מקודם שבא לבית דין מאי הוי שמא אחר כך נמלך להגביה שהרי אם בא לבית דין וטען אין דעתי להגביה או שטען שיש בידי לעשות לופתא הרי לא תאמין אותו. עד כאן.

אפריזא. הוא נסר עב ארוך וכו׳. כמו שפירש רש״י ז״ל. ויש מפרשים שבולט זה הנסר חוץ לכותל להניח על אותה הבליטה ראשי הקורות ואם זה שסמך כתלו כנגד חציו באורך כמו אותו כותל שהגביה חברו וחציו האחר עשה נמוך והניח על הנמוך אפריזא גלי דעתיה דהיום או מחר יבנה על אותה אפריזא בנין או יניח שם קורות לצורך תקרה ומעזיבה לעלייה שיבנה עליה ויגביהו ויהנה מכל כותל חברו. רבינו יהונתן ז״ל.

ואף על גב דמנח ליה הימלטי דאמר ליה אמינא לכי פייסת לי לא ליתרע אשיתאי. מדלא אמרינן ואף על גב דהא דמנח המלטי אמינא אודויי אודי ליה לתת חלק במחיצה ולפיכך האמנתיו ועשיתי לו בי כוי אבל עדיין לא פרע לי כלומר שמע מינה שאלו היתה עשיית בי כוי הוכחא שהודה לתת חלקו וכל שכן אם הודה לתת לו בעדים הרי הוא בחזקת שנתן דודאי משפט זה גלוי לכל דכיון שהודה ונתרצית בפילוג המחיצה קנתה לו חצרו וזכה בכותל. ולא נהירא שהרי אין לך גלוי הדעת יותר מסמך לו כותל אחר ולא יהא מעשה כדיבור.

עלה בידנו לענין משנתנו כותל חצר שנפל ובנאו חברו למעלה מארבע אמות וסמך לו זה כותל אחר אין מחייבים אותו בהגבהה אלא כשיעור מה שסמך בין שסמך לחצי הגובה או לחצי הרוחב. ואם יש דבר המוכיח שדעתו לגמור הבנין מחייבים אותו. וכן אם לא סמך אלא לחצי הרוחב והניח שם אבנים נכנסות ויוצאות הדבר מוכיח שדעתו להוסיף על הבנין ומחייבים אותו על הכותל. ואם טען ואמר לא היה בדעתו להוסיף אלא טור אחד או שנים נאמן. ואם לא סמך לו כותל ואומר חפץ אני בשיתוף הכותל שהגבהת הרי זה זכה מיד בכותל לפי שזכתה לו חצרו והרי הוא בחזקת שנתן לפי שמשפט זה גלוי לכל דכיון שהודה שהוא רוצה בבנין נתחייב לשלם. וכן אם סמך לו כותל יותר ונתן עליו את התקרה הרי הוא בחזקת שנתן לפי שמשפט זה גלוי לכל דכיון שמשתמש בכותל ודאי חייב לשלם. עד כאן מעליות ה״ר יונה ז״ל.

אמר רב נחמן בי כוי לא הוי חזקה. אמתניתין דבחזקת שלא נתן קאי דאף על גב דאית ביה חורים אינה ראיה לזה הבא לסמוך שכבר נתן ולא בחזקה בעלמא קמיירי דאם איתא בפרק חזקת הוה ליה לאתויה. ועוד דלישנא דאמינא לכי מפייס לי מוכיח הכי וכן פירש רש״י ז״ל. ואידך דרב נחמן נמי דאחזיק לכשורי אית דמפרשים דאמתניתין נמי קאי ולומר דאי אחזיק לכשורי מימר אמר וכו׳ ולא בבא לסמוך בכותל גמור הידוע לחברו ובטענת מחילה או מכירה קמיירי שאין זה מקומו וכו׳ ככתוב בחידושי הרמב״ן ז״ל. וההיא דרבינא נמי דכשורא דמטללתא אמתניתין מפרשינן לה וכו׳ וכן פירש רבינו חננאל ז״ל. ואף על פי שאותה דאחזיק לנטפי הפסיק הענין וזו של רבינא נאמרה אחריה לא שיהו שוות בענין אלא מפני שרצה לסדר מחלוקת רב נחמן ורב יוסף בזה אחר זה ואחר כך חזר לענין משנתנו. הרשב״א.

וכן פירש הראב״ד ז״ל וזה לשונו בי כוי לא הוי חזקה. זה שבנה מחיצה למעלה מארבע אמות אף על פי שהניח בו מקום קביעת קורות לא הוי חזקה לאידך דכיון שהיה מסרב מלבנות וראינו זה שבנה לבדו אף על פי שהניח אותם מקומות בכותל לא יצא מחזקתו והרי הוא בחזקת שלא נתן. ואפילו אם הניח בה המלטא פירוש כגון שהוציא מן הכותל חתיכות מן העצים כדי להניח עליהם ראשי הקורות שלא תאכל הכותל ראשי הקורות והמלטא מלשון אמלטה נא שהוא ממלט הקורות והכותל שלא לחתור הכותל. עד כאן לשונו. ויש מפרשים דכולהו בבי לטעון על כותל חברו בטענת מחילה או סבלנות הם כההיא דנטפי ושופכי. הרשב״א ז״ל.

וכן כתב ה״ר יוסף הלוי ן׳ מיגש ז״ל וזה לשונו בי כוי לא הוי חזקה פירוש כותל שבין ראובן לשמעון והכותל ידוע שהוא לראובן ואינו לשמעון ובשעה שבנאו עשה ראובן מצד שמעון מקום קביעות ראשי קורות כיון שעדיין לא הכניס שם שמעון קורותיו אינו יכול שמעון לומר לראובן משעשית הני בי כוי גלית דעתך שנתת לי רשות להכניס בהם קורות לפי שיש לראובן לומר זה שעשיתי דבר זה דאמינא לכי מפייסת לי ותבקש ממני שתשמש בכותל זה ומפייסנא לך לא תירע אשיתאי והשתא דלא פייסת לי אלא בדינא הוא דבעית לאשתמושי בכותל לא שביקנא לך. הימלטא פירושו אפריזא. עד כאן לשונו.

ויש מפרשים ההיא דבי כוי אמתניתין ואינך כולהו דאחזיק להורדי ואחזיק לנטפי וכשורא דמטללתא בחזקת טענת מכירה או סבלנות ולא הביאן כאן אלא בגררת אותה דבי כוי דאמר רב נחמן אמתניתין סמך לה אידך נמי דרב נחמן ורב יוסף דכשורי ונטפי ובגררא דההיא הביא נמי ההיא דרבינא דומה נמי לדאחזיק לכשורי במקצת. ואם תאמר אי ההוא דאחזיק להורדי בחזקת הבא לטעון על כותל חברו ולומר שאחר שהחזיק להורדי יכול לנעוץ אפילו קורות גדולות תיקשי לן נמי האי דאמרינן בפרק הבית והעליה וכו׳. יש מתרצים דהכא נמי לאו למימרא שאם החזיק לשני הורדי שיכול לנעוץ שני כשורי אלא שאם נעץ עשרה הורדי שכובדן ככשורא אחת יכול הוא ליתן במקום כשורא אחת ולומר שהיזקן שוה שלא תאמר כשהכובד מתחלק כאן מעט וכאן מעט דהיינו הורדי אינו מזיק כל כך בכובד הכשורא שהכל במקום אחד אי נמי בהיפך דלא הכל במקום אחד. והראב״ד ז״ל כתב שם בפרק הבית והעלייה שהכל תלוי במנהג והתם כשלא נהגו להכביד וכאן במקום שנהגו שלא להקפיד. ולדידי קשיא לי מתניתין דקתני כותל חצר שנפל וכו׳ למעלה מארבע אמות אין מחייבים אותו דמשמע דלזה שאינו רוצה להגביה יותר מארבע אמות הוא דאין מחייבים הא לחברו שהוא רוצה להגביה אין ממחין בידו ואלו בההיא דפרק הבית והעליה אמרינן עליון שבא להגביה אין שומעין לו דמתניתין דהכא לכאורה לא משמע דמיירי דוקא במקום שנהגו דאם איתא דבכולה מתניתין קתני מקום שנהגו ומקום שלא נהגו והכא קתני סתמא משמע דהאי דינא לאו במנהגא תליא. ואם תאמר דנפל שאני שכבר היה לו זכות באותו כותל להגביה דומיא דהבית והעליה של שנים שנפלו שהעליון מחזיר כותלים כמו שהיו מכל מקום חברו היאך הוא יכול לסמוך בו ולנעוץ קורותיו דהא משמע דודאי דרשאי מדקתני סמך לו כותל אמר אף על פי שלא נתן עליו את התקרה מגלגלים עליו את הכל דאלמא משמע דיכול הוא לתת עליו תקרה ומשמע נמי דבירושלמי דייק לה מהכא דגרסינן התם סברין מימר הא אם רצה לקרות אינו מקרה חזר ותנא סמך לו כותל אחר אף על פי שלא נתן עליו את התקרה מגלגלים עליו את הכל הא אם רצה לקרות אינו מקרה. פירוש בתמיה ואף על פי שאמר שם רבי יוסי בר בון תפתר על יד מרישין הא משמע בגמרא דאפילו על הכותל ממש סמך מדקאמר רב נחמן בי כוי לא הוי חזקה אמינא לכי מפייס לי לא ליתרו אשיתאי. ומסתברא שאם אין לו חלק בכל הכותל אלא שעבוד בלבד כגון הבית והעליה של שנים שהתחתון אין לו למעלה מהבית כלום והעליון אין לו בבית כלום אלא שעבוד בלבד כזה ודאי אין לעליון לשנות להכביד לא להקל או לעשות כמו שהיה לפי שהתחתון אומר אין לך להוסיף בשעבודי אלא כפי המנהג במקום שיש מנהג אי נמי כמות שהיה בעיר חדשה שאין שם מנהג לפי שאין לך במקום הכותל כלום וגם אני איני יכול לסמוך למעלה מביתי אבל בכותל חצר ששניהם שותפים במקום הכותל וגם תל הכותל יד שניהם שוה בו וזה יכול להשתמש בכולו וזה בכולו ולעתים שזה צריך להגביה ופעמים שזה צריך להגביה אין אחד מהם יכול למחות ביד חברו אלא זה מגביה ונועץ וזה מגביה ונועץ שכל אחד על שלו הוא מגביה וזה יפה לשניהם ובלבד שלא יגביה כל כך שיתקלקל הכותל בכך לדעת הבקיאין שזה מפסיד הוא גם חלק חברו ואין שומעין לו והלכך אם תמצא לומר דהא דרב נחמן דאחזיק להורדי אחזיק לכשורי לאו בחזקת גופו של כותל קאמר לענין שאם נפלו שיחלוק עמו במקום הכותל ובאבנים אלא חזקת שעבוד בלבד לדמי הכותל גם זו במקום שנהגו כדברי הראב״ד ז״ל אבל אם חזקה גמורה היא להיות שותף בכותל ולחלוק במקום ובאבנים הרי כעין משנתנו נועץ ומכביד ואין ממחים בידו כן נראה לי. הרשב״א ז״ל.

ובשיטה לא נודעה למי כתוב דאין לפרש האי דאחזיק להורדי אמתניתין כלל דהא כבר שמעינן הא מדרב נחמן גופיה דאמר לעיל בי כוי לא הויא חזקה כדפרישית. ותו ללישנא קמא דרב נחמן דהכא היכל לימא אחזיק להורדי לא אחזיק לכשורי. ותו דמשמע שהוא בדרך אחזיק לנטפי דבסמוך. לפיכך רואה אני דברים אחרים שפירשו דלאו אמתניתין קאי כלל ובזה הפירוש מטין דברי רש״י ובעל הערוך ז״ל. והרמב״ן ז״ל כתב אחזוק לעשרה הורדי יכול ליתן שם חמשה כשורי ובלבד שלא יוסיף על הכובד הראשון. ואינו נכון אלא יכול ליתן שם כשורי כמנין ההורדי במקומם. וכן פירש הערוך וזה לשונו אחזיק להורדי שהם קנין במקום הראוי לקורות אחזיק לכשורי ואין חברו יכול למנעו מלתת שם כשורי עד כאן. עד כאן לשונו.

והר׳ יונה ז״ל סבירא ליה דבי כוי וכשורא דמטללתא קאי אמתניתין ואינך בחזקה שיש עמה טענה וזה לשונו אחזיק להורדי. בחזקה שיש עמה טענה איירי שטוען טענת מכירה או שטוען שמחלה לו בפירוש וכגון שהחזיק שלש שנים וקסבר רב נחמן לפום האי לישנא שאין לו להכביד יותר ממה שהחזיק ואפילו היכא דקא מהניא האי חזקה להחזיק בגוף הכותל ולטעון שמכר לו חצי הכותל שאפילו אם יפול יחלקו באבנים דהיכי דמי דקא מהניא ליה חזקה דהורדי או חזקה דכשורי להחזיק בגוף הכותל כגון שנתן תקרה ומעזיבה על אותן הורדי או על אותן כשורי ודר תחתיהן ונעשה לו כותל חברו כאחד מכותלי ביתו דמסתמא הויא חזקה לטעון שלקח חצי הכותל מן התקרה ולמטה שהרי אי אפשר להחזיק בכותל בענין אחר אלא לעשות מחיצה לדירתו דהא לא עבדי אינשי למלאות את הבית זיזים ומסמרים מתחלתו ועד סופו. איכא דאמרי אמר רב נחמן וכו׳ וקשה הא דגרסינן בפרק הבית והעליה וכו׳. ויש לתרץ וכו׳. ככתוב בפסקי הרא״ש ז״ל בשמו ז״ל.

עוד יש לתרץ דהכא כדקטעין שמכר לו הכותל בפירוש להשתמש בו בין בהורדי בין בכשורי עסקינן ונאמן בטענתו כיון שהחזיק בתשמיש הכותל שלש שנים וההיא דתחתון ועליון דפרק הבית והעליה בדלא טעין עליון שהתנה על התחתון לסכך בארזים כל זמן שיחפוץ אלא סתם לקח חלקו לעליה וסכך בשקמים. והא דאמרינן נמי אחזיק לנטפי וכו׳ בחזקה דשלש שנים מיירי וכגון שבא בטענה. ותדע דבפרק חזקת הבתים תנן המרזב אין לו חזקה ויש למקומו חזקה והוא לענין שפכי וסתם חזקות דכולי פרקא בשלש שנים. והיכא דאחזיק לכשורי או לשופכי וקטעין טענת סבלנות שסבל זה ולא מיחה בידו חזקה שאין עמו טענה היא ואפילו אחזיק שלש שנים לא מהניא להו חזקה. וכן חלונות דאית להו חזקה כגון שבא בטענת מכירה ולאחר שלש. ואין לומר דטענת סבלנות מועלת כיון שלא מצינו מקום מוכרח לדבר בתלמוד ולא שמענו טענת סבלנות אלא לרבי אלעזר ברבי שמעון דאמר כל שבפניו לאלתר הויא חזקה וגם כי יש סוגיא בפרק לא יחפור על משנת ואם לקחו אפילו בפחות מבית רובע הרי הוא בחזקתו מוכחת כן כמו שאנו עתידין לכתוב שם בעזרת השם. ועוד שאם אפרש אחזיק לנטפי בבא בטענת סבלנות והא דלא אזלינן ביה לזמן שלש שנים שאין טענה על זה הזמן אלא למי שבא בטענת מכירה דעד שלש שנים מיזדהר איניש בשטריה טפי לא מזדהר ואי אמרת דלאלתר הויא חזקה כדאמרינן גבי כשורא דמטללתא ואי חבריה בטינא לאלתר הויא חזקה לא מצינו סתם חזקה דהויא לאלתר. ואין לומר דשלשים יום הויא חזקה כמו שפירשנו גבי כשורא דמטללתא כי מה ענין שופכי אצל כשורא דמטללתא ללמוד זה מזה ולומר כי שיעור הסבלנות בזה כמו בזה. עוד דתניא מעשה באחד שפתח חלונותיו לחצר השותפים בא לפני רבי ישמעאל אמר לו החזקת בני בא לפני רבי חייא אמר לו יגעת ופתחת לך יגע וסתום. וכיון דלאלתר לא הוי חזקה אף על גב דהוה ליה לדמויי פתיחת חלון לכשורא דחבריה בטינא ודאי לזמן שלש שנים הוא דאזלינן ביה שלא נתפרש לנו בענין פתיחת חלון זמן אחר וכיון דאזלינן לזמן שלש שנים אם כן דוקא למי שבא בטענת מכירה הוא דמהני ולא שבא בטענת סבלנות ונלמד מינה גם לחזקת שופכי וכשורי דלית בהו טענת סבלנות כי היכי דלא מהני בחלון כן נראה לי.

ויש מרבותי ז״ל שהם אומרים דטענת סבלנות מועלת בשופכי וכשורי וחזקה שאין עמה טענה דלא מהני דוקא לענין חסרון קרקע אבל היכא דליכא חסרון קרקע אלא שעבוד ותשמיש וכשורי חזקה היא. וראיה שלהם מהא דאמר רב הונא האי כשורא דמטללתא עד תלתין יומין לא הוי חזקה בתר תלתין יום הוי חזקה דכיון דלא אזלינן בה לזמן שלש שנים אלמא לענין טענות סבלנות נאמרה. ואי איכא לאתויי ראיה מינה דההיא לענין מכירה איכא לאתויי מינה דלא אזלינן לבתר שלש אלא היכא דאיכא חסרון קרקע דכותבים עליה שטרא עד שלש שנים מזדהר איניש בשטריה אבל להעשות כשורי ושופכי לא אזלינן לחזקת שלש שנים דלא עבדי שטרא עלייהו הלכך הוה ליה לאתויי לאחר שלשים יום או לאלתר היכא דחבריה בטינא ואף על פי כן אין לנו ללמוד מדין כשורא דמטללתא לענין שופכי או לענין חלונות דכל מקח קרקע או שעבוד קרקע כתבו שטרא עליה ולא פליגי רבינא בשעבוד קרקע וקרקע עצמו כגון מי שיש לו שופכים על חצר חברו או חלונות שחזקתן מונעות מלבנות כנגדן עד שירחיק ארבע אמות או שיש שם היזק ראיה שהוא היזק גדול לקרקע חברו אבל נעיצת כשורא דמטללתא שאין לו בגוף הקרקע אלא שעבוד יש לו בגוף הכותל כל זמן שהוא כותל לא כתב איניש שטרא עליה ולפיכך חזקתן שלשים יום.

ורבינו יעקב ז״ל פירש לההיא דכשורא דמטללתא לענין מתניתין והוא כעין מימרא דרב נחמן דאמר בי כוי לא הוי חזקה כמו שפירשו רבינו חננאל ורש״י ז״ל והכי משמע לישנא דקאמר וכו׳. והפירוש הזה נכון וצריכין אנו לומר לפי הפירוש הזה שאין מגלגלין עליו את הכל מפני נעיצת כשורא דמטללתא תוך שלשים דלא גלי דעתיה דבהכי ניחא ליה בבנין דאיכא למימר דרך עראי מסתמא שם לצל בעלמא כיון שדרך בני אדם לסבול שינעצו כשורא בכותלים לסכך שם לצל עד שלשים יום שאם היו מגלגלים עליו משעת הנעיצה לא היו מחלקים בין שלשים לאחר שלשים שהרי חוב הוא שיש לו עליו ולא סילוק הכשורא ואם האריך לו חובו עד שלשים יום גם לאחר שלשים יתכן שיאריך לו ולאחר שלשים ודאי מגלגלים עליו את הכל דכיון דמשתמש שם דרך קבע בענין שאין בני אדם סובלים לחבריהם ודאי גלי אדעתיה דניחא ליה באותו בנין והוי נמי בחזקה שנתן לפי שמשפט זה ודאי גלוי לכל שאין לו להשתמש בקבע בכותל אלא בסמיכת כותל הוא דשייך דעדיין לא נשתמש בכותל כלל עד כאן לשונו. ולפי פירוש זה שפירש דהא דאחזיק להורדי בטענת מחילה היא אם נפל הכותל אין לו כלום במקום ובאבנים וכו׳. ה״ר יהודא אלברגילוני בשם גאון הוסיף ואמר דאפילו החזיק בתוך שלש שנים וכו׳. ככתוב בחדושי הרמב״ן ז״ל.

ולפי פירוש זה דבריו ז״ל מחוורין שהרי כיון שמשעה שהחזיק ושתק לו חברו זכה לסמיכת קורותיו אף על פי שהחזיק בתשמיש זה שלש שנים אחר כך אין ראיה למקום הכותל דמאי הוה ליה לחבריה למעבד הא לא אפשר ליה למחויי שמכיון ששתק לא זכה בתשמיש קורות הללו ודמי נמי ליודד ברשות שאין לו חזקה דהאי נמי כיון ששתק לו ברשות הוא משתמש בו וכיון שכן אין חזקתו חזקה. אלא שצריך עיון לפירוש הזה אם כן מקום הכותל במה יחזיק ויקנה דאי בשטרא לא אמרינן דעד שלש שנים מזדהר טפי לא מזדהר ואי בחזקה הא אמרינן דלא מהניא חזקת שלש למקום הכותל. וה״ר יונה ז״ל כתב שאם נתן קורות וכו׳ ונתן עליהם מעזיבה החזיק בכל הכותל ובא בטענה שכן דרך המשתמשים בכותלים גמורים שלהם אבל בלאו הכי אין חזקתו אלא לניעוץ קורות. הר״ן ז״ל.

ויש מי שפירש דהאי כשורי בחזקה בעלמא וכן פירש הרב בעל המאור ז״ל וכתב עוד דלאו למימרא דלא בעי שלש שנים אלא תוספת על השלשים ההם כלומר מן השיעור הזה ואילך מונים לו שלש שנים וכן בסוכה דמצוה מן השבעה ואילך מונין לו. וזו דבר של תימה כי מפני מה הוסיפו בזה יתר על השלש דהא טעמו דשלש משום דתלת שנין מזדהר איניש בשטריה טפי לא מזדהר ולא משום דתלת מחיל דהא איפרוך ההוא טעמא והלכך אם תמצא לומר הכא דתלתין קמאי מחיל האי טעמא ליתיה ועוד דאם הוא מוחל שלשים יום הרי כבר עבר טפי משלשים ויש בשלש שנים כמה שלשים. ועוד דלישנא דלבתר שלשים הוי חזקה ולישנא דלאלתר הויא חזקה משמע שהחזקה כולה נגמרה בכך ובכך היא תלויה ולא בשלש שנים שלא הוזכרה כאן כלל אלא שלשים דוקא קאמר ושבעה דוקא קאמר. הרשב״א ז״ל.

וזה לשון הראב״ד ז״ל בתר תלתין יומין הויא חזקה דעד תלתין יומין לא קפיד איניש אבל בתר תלתין יומין כיון שלא מיחה הויא חזקה עד כלות החג כי מפני המצוה שתק ואחריו אם לא ימחה עלתה לו חזקה אית דאמרי בטענה ואית דאמרי אפילו שלא בטענה מפני שמחל וכל זמן שהכותל קיים יש לו לסמוך אבל לא שיהא שותף בכותל ולא במקום הכותל. ואי סוכה דמצוה היא עד שבעה ימים לא הוי חזקה. פירוש אם נכנסו מימי החג בתוך שלשים אף על פי ששלמו השלשים בתוך החג לא עלתה לו חזקה עד כלות החג כי מפני המצוה שתק ואחריו אם לא ימחה עלתה לו חזקה. עד כאן.

אבל ה״ר יונה ז״ל פירש בעליות דבסוכה דמצוה דוקא עד שבעה יומי לא הוי חזקה אף על גב דבשאר ימות השנה עד שלשים יומי לא הוי חזקה התם משום דמעיקרא אדעתיה של רשות סבל ואורחא דמלתא למחלו ולסבול עד שלשים יום אכל בסוכה דמצוה מעיקרא אדעתא דמצוה סבל לו וכיון דנגמרה המצוה אין דרך לסבול שנית אדעתא דצל. ועוד כיון דתחלתה למצוה הניח שם כשעבר זמן המצוה לא מוכחא מלתא דלצל קשביק לה התם אלא מיחזי קביעותא קשביק ליה וגם כי דרך הכל לסתור סוכותיהם אחר החג הלכך לא מחיל איניש טפי כל כך.

אבל צריפא דאורבני לא. כלומר אם בקש להחזיק אותו קרוי רחב מלמטה וקצר מלמעלה כמין צריפא דאורבני כגון זה*) חברו מעכב עליו שמי גשמים נשפכים בחצר חברו במקרה וברידוף ממה שנשפכים בשופכי ונטפי ויש עליו בכך הפסד. ופירוש צריפה מלשון העושה סוכתו כמין צריף ופירוש אורבני ערבה. ונטפי היינו תקרה מכוסה ברע פירוש שקורין לה בלשון ערבי כרמא״ד שהמים מתפזרין על אותן רעפים ויורד בחצר בטירוף. ה״ר יהוסף הלוי ן׳ מיגש ז״ל.